#1

לכאורה, ההתפרקות של ה-G-14 היא נצחון לפיפ"א ואופ"א. למעשה הגדולות השיגו את כל מטרותיהן.

אחרי סיום שביתת המורים אצלנו נשמעה הטענה שהמורים הפסידו. כזו שביתה ארוכה, וכל ההישגים הם כמה שברי אחוזים? זו היתה דוגמא מובהקת לנצחונו של מסך העשן: לכאורה, המורים נאבקו על תוספות שכר, למעשה מטרתם האמיתית היתה להבטיח שהרפורמה המוצעת בחינוך, רפורמה שבלעדיה נמשיך ונידרדר למעמד של מדינת עולם שלישי, תהפוך לבלתי אפשרית. ובזה, במה שהיה מטרת המאבק האמיתית, הם נחלו נצחון גדול.
פער דומה בין דרישות פומביות ומילויין ובין אג'נדה אמיתית והגשמתה יש גם בפרשת התפרקותו המתוכננת מרצון של ה-G-14, ארגון הקבוצות הגדולות של אירופה. על פניו הגוף הזה קם כדי ליצור אופוזיציה לגופים המנהלים את הכדורגל העולמי, אופ"א ופיפ"א. הקבוצות שיוצגו על ידי הארגון תבעו מעורבות בניהול ליגת האלופות, מעורבות בהחלטות לגבי עתיד הכדורגל ושותפות מלאה בקביעת המדיניות לטווח ארוך של אופ"א ופיפ"א. מפעם לפעם הדהדו איומי פרישה, מפעם לפעם שמענו שהמועדונים הגדולים מתכוונים להקים ליגה משל עצמם, ומפעם לפעם עלו דיבורים על זכויות הבעלות של המועדונים על השחקנים.
אבל כל אלה היו מסך עשן. התכלית האמיתית היחידה של ה-G-14 היתה לשנות מיסודו מצב אנכרוניסטי שנמשך, בעצם, כמעט 20 שנה. עד סוף שנות השמונים, הכדורגל ברמת הנבחרות היה הכדורגל החשוב באמת. בעידן שבו הספורט העולמי היה המשכה של המלחמה הקרה באמצעים אחרים, כדורגל הקבוצות היה החלק הפחות חשוב של הענף. מאז סוף שנות השמונים, ותוך הטרמה של התהליכים ההיסטוריים, כדורגל הקבוצות הפך לחשוב לאין ערוך.
השינוי הדרמטי הזה – שמצא ביטוי בדפוסי האהדה והצפייה – לא מצא ביטוי בשינוי מקביל במבנה האדמיניסטרטיבי של הכדורגל העולמי. גופים אדמיניסטרטיביים מטבע הדברים הם גופים שמרניים שנוטים להשתנות לאט הרבה יותר מאשר הדברים אותם הם מנהלים (מישהו אמר מרכזי הספורט?). וכך, כדורגל הקבוצות המובהק – זה של אירופה – המשיך להיות מנוהל ונשלט על ידי גופים שנבחרים על ידי ההתאחדויות הלאומיות שמייצגות את כדורגל הנבחרות (אופ"א ופיפ"א).



1



קלדרון (AP). יכול להיות מרוצה
הענין הזה הותיר על כנו מצב אבסורדי שבו מבחינת המדיניות לטווח ארוך, הכרעות על מעמד השחקן, קביעת יחסי הגומלין המשפטיים, קביעת דפוסי השיווק והחסות וכך הלאה היתה בעצם ליו"ר ההתאחדות של צ'אד (או ישראל) יותר השפעה על מה שקורה במוסדות המכריעים מאשר לסילביו ברלוסקוני או לראמון קלדרון. המצב הזה, בעידן שבו רוב ההכנסות באות מהקבוצות ורוב הענין מיוצר על ידי הקבוצות, היה, כמובן, בלתי נסבל.
המטרה האמיתית של ה-G-14 היתה לשים קץ לסיטואציה הבלתי נסבלת הזו. עד לשבועות האחרונים, בעיקר בגלל הבחירות האחרונות בפיפ"א ובאופ"א, וההבנה של ראשי ההתאחדויות ושאר עסקנים שכל סדק בחומת השליטה של ההתאחדויות הלאומיות באופ"א ופיפ"א יפתח פתח לשטפון, הדרישה הזו נתפשה כמשהו שלא יעלה על הדעת. מאחורי הקלעים אמנם התנהלו מגעים שתכליתם לרצות את הקבוצות, אבל בכל המגעים האלה לא עלתה ההצעה שהיתה, בעצם, תכלית המלחמה: יצירת מנגנון שיבטיח לקבוצות מעמד והשפעה בגופים הבינלאומיים.
השבוע נחצו הקווים. ההחלטה להקים גוף שיחליט על הפיצוי שיינתן לקבוצות כאשר השחקנים שלהן נקראים למשימות בינלאומיות, והחלטות נוספות שמגדילות את מעורבות הקבוצות בכל הגופים שעוסקים בנושאים שקשורים בהן, הפכו בעצם את קיום ה-G-14 למיותר. וכך, על פניו, אופ"א ופיפ"א יכולות לרשום לעצמן השבוע נצחון היסטורי גדול: הן הביאו לפירוק הגוף היחיד שיכול היה לקרוא עליהן תיגר. אבל בעצם, הן עשו זאת במחיר ויתור לדרישה המהותית היחידה שהגוף הזה העמיד. אז ברמת שברי האחוזים, נצחון גדול לפלטיני ובלאטר, ברמת האג'נדה האמיתית של הכדורגל, לעומת זאת, עוד נצחון גדול לברלוסקוני וקדלרון.
קרדיט-sport5