#1

משחקן שיודע אולי רק לבעוט אל השער, וביציעים מעורר כעס רב, הפך ערן זהבי לאחד הגורמים הכי חשובים בקבוצה, תוך הצגת יכולת מרשימה. שי אלבלינג בטור מיוחד על המהפך של הילד הצעיר, שהפך לכוכב הגדול והמשפיע של הפועל תל-אביב



אז נכון שכבר מזמן מדברים על כך ביציע, הרבה לפני שזכינו באליפות המדהימה הזאת והרבה לפני שבכלל חשבנו על תסריט מושלם שכזה, אבל תרשו לי להוסיף עוד מספר מילים בנושא. לפני מספר חודשים לא היה מי שספר את ערן זהבי. התייחסו אליו כמו עוד קישוט לסגל, אמרו שזה ההוא, השחקן שהגיע מרמת השרון שבתור נער הבטיח ולא קיים, טענו שאין לו כלום ברגליים ורובו המכריע של הקהל הסכים: ערן זהבי לא שחקן. הוא אולי יודע לבעוט לשער, אמר מי שרצה קצת לפרגן, אבל בסך הכל הכללי, הדעה הרווחת הייתה שבדיוק בדרך בה הגיע אלינו הבחור, כך הוא גם יילך. ייתן עונה או שתיים, ישחק מדי פעם, ולבסוף יסיים את הקריירה בהפועל פתח תקווה או במ.ס אשדוד.
בדעה הזאת החזיקו רבים, ואני, כפי שיכולים חברי הטובים ביציע להעיד, קראתי, כמו רבים וטובים אחרים, להעיף אותו לכל הרוחות מהקבוצה. לא יודע מה גרם לי לאבד את שלוותי בצורה כזו בכל כך הרבה הזדמנויות, אפילו בזמן שהקבוצה שיחקה טוב והתחילה להתחבר. היה בזהבי משהו שהוציא אותי מהכלים. חוסר החשק לשחק, המבט היהיר והמתנשא, הפחד מלהיכנס לעימותים פיזיים, האנוכיות על כר הדשא וקבלת ההחלטות השגויה הבלתי מובנת בעליל. כל אלה הביאו אותי לכנות אותו בשם: "המחלה".

מחזור רדף מחזור, משחק נשק למשחק, ופתאום, כאילו דווקא, וכאילו כדי להרגיז, הפך, תוך מספר חודשים ספורים, הבחור הכי שנוא לאחד השחקנים הנערצים ביותר על ידי האוהדים. כל שבוע גילינו משהו אחר. זהבי יודע לעשות גלי'ץ, זהבי יורד לעזור למגן, זהבי מוסר ומפרגן לחבר, זהבי מבקיע שערים, זהבי מתאמץ, משקיע, לוקח אחריות. זהבי בעל הבית, זהבי מתבלט. זהבי עצבני, במובן החיובי של המילה.

ופתאום, כאילו דווקא, וכאילו כדי להרגיז, הפך, תוך מספר חודשים ספורים, הבחור הכי שנוא לאחד השחקנים הנערצים ביותר על ידי האוהדים. כל שבוע גילינו משהו אחר. זהבי יודע לעשות גליץ', זהבי יורד לעזור למגן, זהבי מוסר ומפרגן לחבר, זהבי מבקיע שערים, זהבי מתאמץ, משקיע, לוקח אחריות. זהבי בעל הבית, זהבי מתבלט. זהבי עצבני, במובן החיובי של המילה

הפיניש המותח של העונה שעברה הפך את זהבי לשחקן מפוקס, ממושמע, ממוקד מטרה. לא פלא שהיה הוא זה שירה את החץ לתוך המטרה, בדיוק ברגע הנכון. עם כל הלב וכל הנשמה. במשחק האחרון נגד אקטובה ראינו את זהבי בטירוף. בתנאי בית מרחץ טורקי הוא רץ כאילו הוא במחנה האימונים באוסטריה בתחילת חודש יוני, נלחם כאילו הוא נאבק על חייו ולקח אחריות כאילו אין אחר מלבדו. מצטערים על כל מה שאמרנו בעבר. אוהבים אותך ערן.
(גם) גוטמן עצבני
אני מת על אלי גוטמן. משוגע על הבחור, מעריץ אותו על העבודה הקשה במועדון הכי גדול במדינה, תחת הלחץ הבלתי פוסק של הציפייה להישגים. מקנא בו על שלוות הנפש, על האצילות, על האהבה לכל שחקן כאילו הוא בשר מבשרו. משתומם ונדהם מהעובדה שהפך שחקנים כמו דה סילבה, ידין, וורמוט וזהבי לכוכבים של ממש ומצדיע לו על האהבה הגדולה שהוא רוחש לנו, הקהל.

גוטמן הוא באמת איש מדהים ועד אתמול לא הייתה לי שום מילה רעה עליו - ודרך אגב, אינני מסכים עם הטענה כי חילופיו במשחק מול אקטובה הכניסו את השחקנים ללחץ, כי לדעתי, השחקנים היו אלה שהביאו את הלחץ על עצמם – אבל ביום שלמחרת המשחק שהביא אותנו לפלייאוף, כאשר צפיתי במסיבת העיתונאים הרשמית שהתקיימה בחדרי ההלבשה לאחר המשחק, הופתעתי לראות גוטמן אחר. מגעיל, דוחה, מפחיד.
אלי היקר, לכלכת בגדול. למי שלא ראה או שמע, סרב גוטמן, כנראה בגלל היחס המחפיר לו זכתה הקבוצה בעת שהתארחה בקזחסטן לפני שבוע, להשיב לשאלות העיתונאים הקזחים, נשא הצהרה קצרה ומתומצתת, וכאשר התבקש לענות על שאלות אנשי התקשורת הזרים, סינן מפיו מילה ברוסית ואמר למיקרופון: "לא שאלות ולא בטיח". אחר כך קם ויצא מהחדר, לא לפני שהניף את ידו בביטול אל עבר העיתונאים ההמומים וקרא: "לכו הביתה".

פעם, לפני הרבה שנים, כאשר במהלך משחקה של נבחרת ישראל מול אוסטרליה ביצע אבינועם עובדיה, קשר הנבחרת, תנועה מגונה אל קהל האוהדים היריב שהקניט אותו והורחק מהמגרש, אמר לו יורם ארבל בשידור: "תסלח לי מאוד אדון עובדיה. אתה מגעיל אותי. אז ירקו עליך, אז השפילו אותך, אז מה!". ואני אומר: תסלח לי מאוד אדון גוטמן. אתה מגעיל אותי. אז ירקו עליך, אז השפילו אותך. אז מה.

גוטמן טעה ובגדול, והסובבים אותו היו חייבים להסביר לו שעליו להתנצל. זה בכלל לא היה צריך לקרות. לפעמים, גם אם קצת כועסים, חייבים לעצור רגע ולחשוב. וחוץ מזה, מה עם רוחב הלב של המנצחים?.

קרדיט לONE