#1

רן מרגליות הגיע לתכנית לפיתוח רוכבים צעירים של ה-UCI וחולק חוויות: "אני מרגיש בשמיים". מתוך אתר איגוד האופניים

ביום חמישי בערב הגעתי לביתי החדש - בעיר Aigle שבשוויץ. בתחנת הרכבת של Aigle חיכה לי פרנסואה - בעל הבית שבו מתגוררים האתלטים שמתאמנים בתוכנית העתודה הבינלאומית של ה-UCI. הוא הוביל אותי לחדרי החדש והסביר לי כיצד מתנהל המרכז ומה צפוי לי בימים הקרובים.

בעודי פורק את המזוודה בחדרי, חשבתי על שעברתי בשבועות האחרונים מאז שקיבלתי את ההודעה כי התקבלתי לתוכנית העתודה של המרכז; השמחה הראשונית הייתה מהולה באכזבה על כך שניב ליבנר - חברי ושותפי לקבוצת Israel Go Pro לא התקבל לתוכנית בשל מגבלת גיל (ניב עבר השנה לקטגוריית העלית והתוכנית מיועדת לרוכבים בקטגוריית U23).

מזכירות ה-UCI, שלחה לאיגוד הזמנה כי אצטרף לתוכנית העתודה של המרכז בחודשים אפריל-מאי, ואני כבר התחלתי לארוז מזוודה. מאוחר יותר, הבנתי כי טרם נסיעתי יהיה עלי להתגבר על כמה מכשולים בירוקרטיים (כמו האישורים הנדרשים מצה"ל) ופיזיים (כמו גיוס הסכום הנדרש למימון החלק של האיגוד בתוכנית). למזלי, לא הייתי לבד בהתמודדות הזאת. יו"ר האיגוד בוני אשל, אמיליו רויטמן מנכ"ל האיגוד ומזכ"לית האיגוד עידית גרינבוים, נרתמו כדי לסייע לי ובמשך שבועיים, ניהלו תכתובת מיילים אינטנסיבית מול ה-UCI.

מיד עם תום החג, קיבלתי את האישור המיוחל מצה"ל, אך עדיין לא התחלתי בחגיגות. ראיתי איך ההזדמנות האדירה להצטרף לתוכנית הזאת חומקת לי מבין הידיים. הרגשתי חסר אונים. לעזרתי נרתמו שני חברים טובים - שליוו את ניב ואותי במהלך הטור דה ישראל: אלון ניסן וליאור מרקוביצ'י.

כששמע אלון על המצב, הוא התקשר אלי והודיע לי שחברת הניהול הפיננסי - "אפקטיב" שבבעלותו, תממן את החלק של האיגוד בנסיעה. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. "אני לא יודע איך להודות לך" אמרתי לו. "אתה לא צריך להודות לי" הוא אמר, "תמשיך לעבוד קשה ותביא תוצאות. זה יהיה התגמול שלי". עכשיו, סוף סוף, הרשיתי לעצמי לצרוח משמחה.

תוכנית הפיתוח של ה-UCI היא הדבר הטוב ביותר שרוכב U23 ישראלי כמוני יכול היה לבקש לעצמו. אל התוכנית, מגיעים רוכבים ממדינות בכל רחבי העולם וזוכים לתנאי האימון הטובים ביותר. התוכנית, שמתנהלת במתכונת של "אקדמיה", נועדה לסייע לרוכבים ממדינות ללא תרבות רכיבה מפותחת, להגיע לרמות הגבוהות של הספורט.

כשצעדתי לתוך המרכז של ה-UCI ביום שישי בבוקר, לא יכולתי להסתיר את ההתרגשות שלי. אלכס - המכונאי הראשי של המרכז, לקח אותי לסיור מודרך ברחבי המרכז ונתן לי מפתחות ללוקר האישי שלי, בו חיכתה לי מזוודה עם ערימת בגדים כחולים של נבחרת המרכז. לאחר מכן, התפנה אלכס להתאים לי נעלי רכיבה ואופניים והתנצל על כך שיקח עוד שבוע עד שיגיעו אופני ה-Felt החדשים שהם הזמינו עבורי. יצאתי לסיבוב היכרות על האופניים וחזרתי לארוחת הצהריים יחד עם שאר רוכבי הנבחרת - במסעדת המרכז הקרויה: "La Velodrome".

לרגע הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי לגלות שכל זה באמת קורה. אני נמצא בגן-עדן לרוכבים עלי אדמות, ובמקום שבו הכל קורה. מסביבי, חבר'ה כמוני - שמגיעים ממדינות שבהם רכיבת אופניים היא לא ספורט עיקרי, שמשקיעים את כל מרצם כדי להגיע לרמות הגבוהות ביותר. הצוות המקצועי של המרכז עוקב מקרוב אחרי כל אחד מהרוכבים, ומתאים את התוכנית המקצועית למצב הפיזי שלו ולמטרות שהוא הציב לעצמו.

ביום ראשון אתחרה במרוץ האירופאי הראשון שלי לעונה הקרובה: Prix des Vins H. Valloton מרוץ גבעות בן 174 קילומטרים - במרחק של 50 קילומטרים מ-Aigle. בשבועות הקרובים, אתחרה במספר מרוצים בשוויץ וצרפת - כהכנה לקראת מרוץ סבב גביע העולם U23 באיטליה: Giro delle.


"כל הזכיות לאתר אחר"