#1

מחלת האיידס זוהתה לראשונה בחולים הומוסקסואלים, בראשית שנות השמונים. משנות ה-80 ואילך הפכה המחלה למגפה, שהתפשטה תחילה בעיקר בקרב גברים הומוסקסואלים. לכך היו כמה סיבות: בממוצע, גברים הומואים מקיימים יחסי מין עם יותר פרטנרים מאשר גברים סטרייטים, ובנוסף הסיכוי להידבקות ביחסי מין אנאליים גבוה יותר מאשר במין וגינלי, אלא אם כן משתמשים בקונדום. הקונדום לא היה נפוץ בעבר בקרב גברים הומוסקסואלים, אולי משום שנחשב בעיקר כאמצעי למניעת הריון, ופחות כאמצעי למניעת מחלות מין.
המאבק באיידס הפך לנושא מרכזי בקרב ארגונים הומוסקסואליים, ואף לגורם מגבש לציבור ההומוסקסואלי, שהרגיש שהממשלות, ובייחוד ממשלת ארצות הברית בתקופה השמרנית של ממשל רייגן, מזניחות את המאבק במחלה בשל הומופוביה.
גם כיום בישראל ובארצות הברית, שיעור נשאי האיידס בקרב גברים הומואים גבוה משמעותית מאשר בציבור הרחב‏‏[25]. מאז שנת 2003 חלה החרפה במצב ומרבית הנדבקים באיידס בישראל הם גברים הומואים שקיימו יחסי מין ללא קונדום‏‏[26]‏‏[27]. בתגובה יזם הוועד למלחמה באיידס מספר קמפיינים להעלת המודעות לחשיבות השימוש בקונדום בקרב גברים הומואים צעירים. קבוצה זו זוהתה כקבוצת סיכון בה נשחקה המודעות לצורך בשימוש בקונדום בצורה המשמעותית ביותר.
בניגוד לישראל וארצות הברית, במערב אירופה, שיעור הנשאים בקרב גברים הומוסקסואלים דומה לשיעורם בקרב הטרוסקסואלים, ובאפריקה ובמזרח אסיה נפוצה מחלת האיידס בעיקר בקרב גברים ונשים הטרוסקסואלים.




*קרדיט ל-he.wikipedia.org