#1

ביקור הגברת הזקנה / פרידריך דירנמט

קלייר מאפיינת עצמה כשתלטנית, רואה עצמה כאלוהים. לסביבתה מתייחסת כאל מריונטות, האמורות לספק את רצונותיה. מחליפה את בעליה כמו כפפות ומחליפה את שמותיהם. הכינוי שהמציא לה איל בעבר ("חתולת הבר הקטנה") מאפיין אותה כדמות יצרית. היא גם לא מנסה להסתיר את העובדה שחלק מאיבריה אינם אמיתיים או שאביה בנה את השירותים הציבוריים בעיר. למרות עושרה המופלג, היא איננה מתנשאת, אלא עממית. לכך יש להוסיף, שהיא מכירה את טבע האדם, לכן תוכניתה לקנות את הצדק מצליחה.
בדמותה של קלייר בולט פן סמלי, שהמורה מצביע עליו, כשהוא אומר שדמותה עוררה בו "חלחלה". הוא מציין ששמה מצלצל כמו "קלוטו", שמה של אחת המוירות – אלות הגורל מן המיתולוגיה, שקבעו את הגורל האנושי. אכן, קלייר מצטיירת כאלת הגורל והצדק בדמות אחת: לובשת שחורים, נוסעת באפיריון המורם מן העם, אומרת על עצמה שהיא "מושכת בחוטים", כמו אלות הגורל שטוו את חוט הגורל האנושי,

מבקשת צדק מוחלט, שיפעל על-פי העיקרון של "מידה כנגד מידה": כך היא נהגה בשופט העיר וכך היא מבקשת לנהוג באיל, שבמשפטה קנה את העדים, ועכשיו היא עומדת לקנות לעצמה צדק. מתארת את עצמה כבת אלמוות, במשפט: "אותי אי-אפשר להרוג". גם הפנתר השחור שמלווה אותה מחזק את הפן הסמלי בדמותה, שהרי לכל אל במיתולוגיה הייתה חיה מקודשת.
הטבע מוזכר כמה פעמים: כשמנהל התחנה אומר שעצירת הרכבת בגילן נוגדת את חוקי הטבע; קלייר אומרת על המתעמלים שהם נראים "טבעיים" וגם מוטיב המלאכותיות חוזר על עצמו, כמו אזכור על איבריה התותבים של קלייר, איל: "האם את כולך מלאכותית"? המלאכותיות היא פיצוי, על "טעויות העבר” שלה, כשהיא הייתה טבעית וגרמה לאסונותיה.
האזרחים בתחנת רכבת, מצטיירים כבטלנים, שלא עושים כלום לתיקון המצב ומצפים לעזרה שתבוא מבחוץ. הם מתרפקים על עבר מפואר כביכול של העיר ומנפחים אותו, מתארים את העיר כערש התרבות המערבית, רק בזכות העובדה שגיתה התארח בה ללילה אחד. ולבסוף הם מתגלים כבורים, כשהם מדקלמים את ההאשמות הטיפוסיות של הבונים החופשיים, היהודים והקומוניסטים במצבה העלוב של העיר.
האמנות מוצגת כמגויסת- בשירות השלטון: הצייר מצייר את הכרזה שהוזמנה לו על-ידי השלטונות.
העיתונות החופשית סועדת על חשבונה של קלייר, שאינה חופשית, אלא קנויה, מגויסת ומשרתת את האינטרסים של בעלי הממון.
ראש העיר, אשר מצטייר כצבוע, חנפן, דמגוג, אובד-עצות מבחינה ניהולית, וכל שהוא יודע לעשות זה לחזר אחר העשירים ולהתחנף אליהם. נאומו בארוחה לכבוד קלייר הוא העדות המובהקת לתכונות הללו.
במערכה השלישית מצבו של איל בעיר ומעמדו מדרדר עוד יותר. הדבר מתבטא בכך שביתו איננו מבצרו: גם משפחתו בגדה בו. אשתו שיקמה את החנות, קנתה לעצמה מעיל פרווה, בנו קנה מכונית ובתו לוקחת שיעורים פרטיים. הכל על חשבון הכסף שהבטיחה קלייר תמורת מותו איל. אשתו משתפת פעולה עם אזרחי העיר, הנחושים למנוע מאיל לגלות לעיתונאים את האמת. האיומים על איל הופכים גלויים לחלוטין: למשל, אזרח א' מזהיר את גברת איל שאם איל ינסה לרדת בזמן ביקורם של העיתונאים, האזרחים יהיו חייבים להתערב. בשלב זה של העלילה, הסובבים מתייחסים אל איל כאל פושע וכך מכינים רקע לפסק דין מוות, שמצפה לו. ראש העיר- הציניקן המוחלט- רוצה לפטור עצמו לחלוטין מן האחריות ולגרום לאיל לבצע את פסק-הדין במו ידיו, כלומר להתאבד. עם זאת, "מעמדו" המוסרי של איל דווקא משתפר, לאחר שהוא עובר את שלב ההיוודעות ולוקח אחריות לחטאו בעבר.
אנו מקבלים הוכחה לכך שאיל אכן השתנה כשהוא אומר למורה שהוא איננו רוצה להתנגד לפסק-הדין, מכיוון שככלות הכל הוא אשם. העליונות המוסרית של איל, מבוטאת באמצעות הפעולה הסמלית של הדלקת סיגריה: לאורך העלילה מי שנחות מבחינת מעמדו תמיד הדליק סיגריה למי שמעליו, לפני הוצאתו של איל להורג- ראש העיר, הכומר והשוטר מדליקים לו סיגריה–מעיד על עליונותו המוסרית ביחס אליהם.
הקטסטרופה –הרצח ההמוני של איל, המסמל אי-לקיחת אחריות. האזרחים מקיפים את איל במעגל ורוצחים אותו. המעגל מסמל את החברה האחידה בהחלטתה למכור את איל תמורת כסף. המעגל הרצחני מגשים את הרמזים המטרימים, כשבשלבים המוקדמים יותר של המחזה איל כבר הוקף במעגל.
בתחילת המערכה השלישית נודע לנו מפי מתילדה, אשתו של איל, שהוא מסתגר בחדרו. להסתגרות יש סמליות לגבי מה שעובר עליו: איל, עושה חשבון נפש, שבסופו של דבר גורם לו לקחת אחריות. הוא מוותר על המאבק, לא מכיוון שהוא פוחד או מרגיש חסר-אונים, אלא משום שהגיע למסקנה שקלייר צודקת בדרישתה להרגו. הוא אומר למורה שאין לו זכות מוסרית להיאבק. זאת הסיבה שאיל מסכים לשחק תפקיד ב"הצגה" המתרחשת (למשל, כשבעקבות בקשת העיתונאי הוא מוכר גרזן לאחד האזרחים). עם זאת, הוא לא מוכן לעשות חיים קלים לארחי העיר ומסרב להתאבד. זו נקמתו בעיר והלקח שהוא רוצה ללמד אותה באמצעות מותו. הוא רוצה שאנשי העיר ייקחו אחריות למעשיהם וירצחו אותו. אמנם, הוא לא מרגיש שתובנותיו אלה נותנות לו זכות להטיף לאחרים: הוא איננו משתלח בילדיו, אלא מתנהג כאילו שום דבר לא קורה, ורק באופן סמוי רומז שהם בגדו בו, וגורם למשפחתו לספר לו על הדברים החדשים שרחשו לעצמם. בעת הטיול במכונית החדשה של בנו הוא מתנהג באותו אופן – משתף פעולה עם ההיתממות והצביעות הסובבת אותו.

לאיל יש מספיק כוח נפשי להתייצב מול ראש העיר ולומר לו את האמת – שהוא לא יתנגד לביצוע פסק-הדין, אך אנשי העיר יצטרכו לעשות זאת, הוא לא מתכוון לעזור להם.
בעת אסיפת העם איל מתנהג בכבוד עצמי ולא מתחנן על חייו. הוא שומר על קור רוח, למרות שהוא אומר בכנות שהוא מפחד מעט.
לסיכום, במערכה השלישית, איל משתנה ומעורר אמפטיה לקורא. מאנטי-גיבור מובהק הוא הופך לגיבור –שמצא בעצמו כוח לקחת אחריות על מעשיו. במערכה האחרונה המחזאי יוצר הקבלה בינו לבין ישו: לדוגמה, כמו שישו לפני מותו אמר לפטרוס שהוא יבגוד בו, איל רומז לילדיו שהם בגדו בו; וכשהוא עובר בין שתי שורות של גברים זה מזכיר לקורא הנוצרי את דרך ייסוריו של ישו. קלייר מסכמת את תהליך ההתעלות העצמית שחל באיל: "עכשיו הוא שוב נראה כמו שנראה אז, הפנתר השחור" –כומר שבמותו איל החזיר לעצמו את הכבוד העצמי ואומץ הלב שאפיינו אותו כאיש צעיר.



*קרדיט ל-he.shvoong.com