#1

אני לא חסיד גדול של חוזים ארוכים, כמו זה שבארסה חתמה עם מסי. אני דוגל בחידוש חוזים לשלוש או ארבע שנים. המון סופרסטארים לא נתנו את התפוקה הצפויה לאחר שחידשו את החוזה שלהם לטווח הארוך.



כבר עברו מספר שבועות מאז שלאו מסי שדרג והאריך את חוזהו. אין עוררין על כך שהוא ראוי לשיפור בשכר שלו, בזכות האיכות שלו, הקריירה שהוא עושה וההתפתחות שלו, בזכות היכולת האישית והיכולת הקבוצתית שהוא חלק ממנה. הארכת החוזה שלו עד 2016, עם זאת, היא כבר עניין אחר. באופן אישי אני חסיד של חוזים קצרים ולא ארוכים. וכשאני אומר קצרים, אני מתכוון לחוזים לשלוש או ארבע שנים. זהו עיקרון בל יעבור מבחינתי, גם אם מדובר בשחקן הטוב בעולם.

כל שחקן, ולא משנה מי הוא, צריך מוטיבציה על מנת להמשיך לגדול ולהתפתח. המועדון צריך לשמור לעצמו את האופציה לשפר את התנאים שלו מידי שנה, במידה והוא ראוי לכך. בספורט אתה אף פעם לא יכול לנוח על זרי הדפנה. אני יודע שחלק מהרעיון בחוזה היה להכניס לו סעיף שחרור "אנטי-פלורנטינו", ושחלק מהרעיון היה להתאים את השכר שלו למעמדו כאחד הטובים בעולם. אולם הארכת החוזה עד שנת 2016 נראית לי מוגזמת. ואני לא מדבר על זווית הראייה של המועדון, אלא דווקא על זו של השחקן.

המועדון עושה זאת מהפחד שיבוא "איש רע" וייקח את מסי ממנה. אין ספק שהילד ראוי להרוויח הכי הרבה מכולם, אבל אני הייתי משתמש בנוסחה אחרת, והייתי מיישם אותה גם על שאר השחקנים: חוזה בן שלוש שנים, ארבע במקסימום, ובתום כל שנה - מאריך לו בשנה נוספת. אם השחקן עדיין "בעניינים", זה יהיה קצת פחות משתלם כלכלית למועדון, אבל אני מעדיף את האלטרנטיבה הזו על פני הארכת החוזה לטווח הארוך על שלל השלכותיה.

התוצרת

עבורי, הסוגיה היא לא גובה השכר שלו. אין זה מענייני אם השחקן מקבל 8, 10 או 12 מיליון יורו לשנה. מה שחשוב בשבילי זה להגיע לנוסחה שתתגמל את השחקן עבור התוצרת האמיתית שלו, ולא על פי התוצרת המקסימלית שהוא מסוגל לתת במקרה הטוב ביותר. זה דבר שקשה מאוד לאמוד, במיוחד כאשר החוזה הוא לטווח הארוך. את השיטה שלי כבר הסברתי, ולדעתי היא טובה יותר למועדון ועוד יותר טובה לשחקן. עובר קו דק מאוד בין יכולת טובה ליכולת מצויינת, גם ברמה האישית וגם ברמה הקבוצתית. כדורגל הוא משחק קבוצתי. בסופו של דבר, גל ההבדל יכול להיעשות אם רמת הריכוז והנחישות של השחקן תהיה רק 90% ולא 100%.

השנה של השחקן הייתה מוצלחת? מאריכים את החוזה בעוד שנה, ומתגמלים את השחקן בשכר שלו, בצורה כזו שהוא ירוויח יותר ממה שהיה מרוויח אם רק היה מחדש בתחילת השנה. הארכת החוזה הזו תתבצע עם כל הרצון שבעולם מצד המועדון, מכיוון שהשחקן הוכיח במהלך השנה הזו שהוא מסוגל לתת תפוקה מקסימלית. זה לא מקרי שבמבט לאחור, יש אין ספור דוגמאות של שחקנים גדולים, שמות גדולים, שהאריכו את החוזה שלהם לטווח הארוך והביצועים שהם הפגינו היו הרבה מתחת לציפיות. להערכתי, מתוך עשרה מקרים של הארכת חוזה לטווח הארוך, תשעה מהם לא הפכו למשתלמים, ואני בספק אם אני מפריז בהערכותיי.

בשורה התחתונה, השיטה שלי היא כזו שתעודד את התפוקה הטובה ובכך תשמור על הרעב. דבר דומה מאוד עשה גווארדיולה במישור אחר, כאשר לקח את הסגל שלו והחליף בו את אטו באיבהרהימוביץ'. דרך אגב, אני מאוד שמח שהיינו צריכים רק מספר מחזורי ליגה כדי לקבור את ההשוואות הבלתי פוסקות בינו לבין הקמרוני.

בנעליו של גווארדיולה

בניגוד ללפני שלוש שנים, אחרי אותו גמר צ'מפיונס בפריז, הפעם היה נהיר למישהו שכבר מהתחלה צריך לעשות משהו רציני, משהו גדול, כדי לשנות בצורה כזו או אחרת את מה שהיה נראה כל כך טוב. אם אני שם את עצמי בנעליו של גווארדיולה בקיץ, ומסתכל על השחקנים הכי טובים - מסי, צ'אבי, אינייסטה, אטו... - את מי מהם אבחר כדי שישלם את המחיר שצריך, על מנת לזעזע את הסגל הזה? את מי מהם אני מחליף ומי אני מביא במקומו?

אני יודע מה אני רוצה להשיג: מחד, לא להקטין את הוירטואוזיות שהקבוצה מפגינה, ומאידך, אני רוצה שינוי גדול שישאיר את האתגר והרעב לעבודה. אני רוצה להשיג את כל זה באמצעות שינוי של שחקן אחד בלבד. השחקן שיגיע, בזכות איכויות מגוונות, ימשוך תשומת לב מקסימלית מהסובבים אותו. צ'אבי ואינייסטה הם הלב והנשמה של הסגנון הבארסאי; מסי שונה מכולם. אי לכך, ההחלטה הייתה ברורה. כל זאת מבלי להתחשב בפרט שאין לזלזל בו, והוא שאטו היה היחיד שעמד לסיים את החוזה. ה-'9' הוא שחקן מאוד משמעותי, כי התנועה שלו על המגרש מתווה את סגנון המשחק של השאר. כך אפשר, באמצעות שינוי אחד בלבד, לעשות שינוי גדול.

משחק העונה הראשון

מהעימות בין מדריד לסביליה, אני מסיק מספר מסקנות. הראשונה: האנדלוסים משחקים, במובן מסויים, בסגנון של ברצלונה ומנצלים את האגפים שלהם באמצעות נאבאס, פרוטי וקאפל. הם מצליחים לגרום למגרש להיראות רחב יותר ומאפשרים את הכניסה של קשרי האמצע לאזור רבע המגרש של היריבה. בארסה, מדריד וסביליה הן קבוצות שנהנות לשחק במרחק של 15-20 מטרים מן השער, דבר שבאופן טבעי מביא לשואו ("espectáculo").

זה היה קרב צמרת שהניצחון בו ניתן לקבוצה שהייתה יותר מפוקסת, במקרה הזה סביליה. האם היא מסוגלת להילחם על האליפות? כן, אבל היא תתקשה לדידי לשמור על יציבות נגד הקטנות. נדמה לי שמהסיבה הזו, היא מסוגלת להגיע רחוק דווקא בצ'מפיונס. בנוגע לריאל מדריד, היא הוכיחה שמאוד לא קל לנצח אותה, והיא כמעט הצליחה להפגין את אותה "רוח מדרידאית" עתיקת היומין, כאשר סרחיו ראמוס היה קרוב מאוד להשיג את השוויון במהלך האחרון של המשחק.

לינק לטור המקורי.

ארכיון 2008/09:

01/10 - רק שתי קבוצות מתחרות על התואר (מאלגה).
14/09 - לפני שנה הדברים היו ברורים יותר (חטאפה).
07/09 - איברהימוביץ' או הלקח שנלמד (חיחון).

ארכיון 2008/09:

01/06 - הכינו את עצמכם לעליות ומורדות.

28/05 - זאת הדרך הנכונה! (מנצ'סטר).

25/05 - הגמר הכי מהנה שאפשר.

17/05 - אי אפשר לדרוש זכייה בצ'מפיונס.

11/05 - המחיר הטבעי של העייפות (ויאריאל).

07/05 - הפרס לקבוצה שניסתה (צ'לסי).

04/05 - גווארדיולה היה נאמן לעצמו (ריאל).