#1

פעם ישבנו מתחת לעץ, צחקנו, שיתפנו, דיברנו.
אהבנו.
הרגשה חמה, נעימה. מן אושר מהול בעצב ובפחד.

העיניין איתך היה שאף פעם לא ידעתי מה יהיה המשפט הבא.


ראינו ביער אריה ועכבר. בדיעבד, שנינו.
מהשניה הראשונה שהאריה ראה אותו, הוא אהב את הכל.
את כל מה שכלול בתוך ה... עכבר.
העכבר אהב בטירוף את האריה, העריך אותו, אהב אותו, ציפה לו בכל רגע נתון.
צמד. שניהם נגד כל העולם, נגד כל המוסכמות.

בתוך העכבר הייתה תחושה שהאריה הוא השולט, המנתב, המחליט, החזק.
יום אחד לעכבר נמאס. העכבר פחד להתמודד עם המציאות, והוא פשוט...
האריה נעלם. האריה מת.
העכבר לא ידע שמי שמחזיק את האריה בחיים זה בעצם הוא.

ככל שעבר הזמן העכבר מצא לעצמו אריה אחר.
האריה, גם הוא, מצא לעצמו עכבר אחר.
הם חשבו שהחדשים יוכלו למלא את המקומות בלב של הישנים, אבל...
תמיד היה חור. חור שחור שכנראה אף פעם לא יתמלא שוב.

הסוף רע, הסוף תמיד רע.
הבעייה הייתה שאף פעם לא ידעתי מה יהיה המשפט הבא שלך.

-חשבתי עלינו. ככה, משום מקום, צצת לי בראש.
שוכבת במיטה, הטלוויזיה מנגנת, ופתאום נשמע השיר שלנו.
אי אפשר. פשוט אי אפשר-

היא מתה.