#1


השנה הסוגרת של שני העשורים הקודמים הייתה היסטורית עבור הפועל תל אביב. ב-99/00 היא לקחה דאבל מוחץ, ב-2009/10 שחזרה את ההישג באופן דרמטי במיוחד. שני ההישגים הללו היו תוצרים של תהליכים, של בנייה בת 2-3 עונות. להפועל תל אביב 19/20 לא היו שום יומרות לשמר את נקודת הציון הזאת. ההערכה לפיה היא תתמודד בפלייאוף התחתון ואולי גם נגד הירידה גובתה על ידי המציאות, לא רק עד שניר קלינגר החליף את ניסו אביטן אלא גם תקופה ארוכה לאחר מכן. הפועל תל אביב הייתה מאז ומתמיד קבוצת גרילה. שם חיים על מלחמות, לפעמים גם פיזיות. משה סיני, אחד שראה דבר או שניים במועדון וגם ברח ממנו זמנית בזמן שאלי "קוקוס" כהן השליך עציצים בבית ברנר, חווה את זה שוב על בשרו כשנאבק עם האחים ניסנוב על שכר השחקנים ואיים להקריב את עצמו בגלל המאבק הזה. בכל ההיסטוריה בת כמעט 100 השנים של המועדון הייתה לו תקופה שפויה אחת: הקדנציה של סמי סגול, משה תאומים ומוטי אורנשטיין. אז היה ניהול הגיוני שבמקרה גם התחבר עם הישגים, היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. בואו נגיד שלא הניהול המחפיר של האחים ניסנוב הוא שחיבר את הקבוצה, אבל הפועל תל אביב, כמו המאמן שלה, מכורה למעמד האנדרדוג ולכן מצליחה למרות הקשיים.


לכתבה המלאה